רקע והליכים
א. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת קרת-מאיר) מיום 27.7.09 בב"ש 90212/09, למעצר העורר עד תום ההליכים.
ב. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, סחר בסם מסוכן, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. בכתב האישום נטען, כי דודו טופז ע"ה (להלן טופז), שהיה בקשרי חברות עם העורר, פנה אליו וקשר עמו לאתר בעבורו אנשים מתאימים, שתמורת תשלום יתקפו את מנכ"ל שידורי קשת, אבי ניר (להלן ניר) ויגרמו לו חבלה חמורה. לצורך קידום הקשר, שילם טופז לעורר 20,000 ש"ח מבעוד מועד, ומסר לו את כתובת מגוריו של ניר. העורר פנה כנטען לאדם שזהותו אינה ידועה, אשר פנה מצדו לשני אלמונים, וסיכם עמם כי יתקפו את ניר. בתאריך 24.11.09, על דעתם של טופז, העורר והאחר, ארבו התוקפים הללו לניר, ולאחר שוידאו את זהותו, חבטו בגופו בכוח באמצעות אלה, בעטו בו, וגרמו לו חבלות חמורות. מספר ימים לאחר מכן, העביר טופז לעורר 5,000 ש"ח כתשלום נוסף בעבור התקיפה. עוד נטען, כי במספר הזדמנויות ב- 2008-2006 סיפק העורר לטופז קוקאין, מספר גרמים מדי פעם. נטען כי לאחר שטופז מסר את שמו של העורר כמי שקשר עמו לאיתור התוקפים, וכשנודע לעורר כי הוא דרוש לחקירה, הדיח העורר את חברתו לשעבר של טופז, איריס חזן, למסור עדות שקרית לפיה טופז היה, כביכול, עד לקיומו של קשר אינטימי ביניהם; זאת - על מנת ליצור מצג שווא, כי טופז הפלילו בשל יריבות אישית ביניהם. גם העורר מסר כנטען עדות שקר בנושא, במטרה לשבש את החקירה.
ג. עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. נוכח הסכמת בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה, הורה בית המשפט (השופט נויטל) ביום 29.6.09 על הזמנת תסקיר מעצר. בתסקיר ראשון, מיום 15.7.09, נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרור העורר לחלופת מעצר, בשל התרשמותו כי הפיקוח המוצע אינו מספיק כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. העורר תואר כמי שצורך סמים מסוג קוקאין לאורך השנים, אך הצליח לתפקד במשפחה ובעבודה; עם זאת, מאפייני אישיותו והקושי להשתלב במסגרות וליטול אחריות תוארו כיוצרים רמת סיכון. בתסקיר שני, מיום 22.7.09, לאחר בחינת מפקחים נוספים, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוח שני מפקחים במקביל (מתוך שישה שנמצאו מתאימים). חרף המלצה זו, הורה בית המשפט ביום 27.7.09 על מעצר העורר עד תום ההליכים. נקבע, כי מן העורר נשקפת מסוכנות רבה, שכן יש לראותו כ"שכיר חרב" שנכון היה להסדיר מעשי אלימות חמורים - תמורת תשלום, שאמנם הוכחש אך יש ראיות לכאורה לגביו; לכך מצטרף הסחר בסמים - המצדיק על פי רוב מעצר עד תום ההליכים - והשיבוש המתוכנן של הליכי המשפט. עוד צוין כי העורר נמלט לאילת לאחר שהוצע נגדו צו מעצר, והסגיר עצמו למשטרה רק לאחר ארבעה ימים. בית המשפט ראה חומרה יתרה בפרשת החבלה בניר, וציין כי ניתוק הקשר עם טופז לאחריה היה בשל סכסוך כספי, ולא בשל הכרה בחומרת המעשה. עוד הצביע בית המשפט על הקושי לאיין את מסוכנותו המצטברת של העורר, כפי שעלה מן התסקיר הראשון ומן העבירות השונות, וציין כי לא התרשם כי תוספת המפקחים, כפי שהוצע בתסקיר השני, מהוה פתרון מספק לקושי זה.
ד. בערר נטען, כי לאחר ששירות המבחן בחן ביסודיות את עניינו של העורר בשני תסקירים, והציע חלופה המתוגברת בשישה מפקחים, שגה בית המשפט קמא כשדחה את המלצותיו; אם סבר בית המשפט כי מסוכנותו של העורר כה רבה עד שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר, לא היה כל טעם להפנותו לשני התסקירים. לעצם עניין המסוכנות נטען, כי יש להתחשב בכך שהעורר אינו אחד התוקפים, אלא מתווך (ולכן הוא מתנגד להגדרה של "שכיר חרב"), ואף אינו המתווך הדומיננטי במסכת התקיפות שהוזמנו על ידי טופז. כמו כן, בשם עקרון השויון בין נאשמים, נטען כי יש להתחשב בכך שנאשם אחר בפרשה, איימן זבידאת, לו יוחסו מעשים דומים של קשירת קשר לביצוע פשע וחבלה חמורה (כמתווך בתקיפת שירה מרגלית), שוחרר למעצר בית. לעניין עבירות הסמים הודגש, כי על פי עובדות כתב האישום מדובר באספקת סמים, ולא בסחר. לעניין החשש מהימלטות נטען, כי עובדה זו אינה מופיעה בכתב האישום, כיון שהעורר יצר קשר עם הרשויות כאשר נודע לו כי מחפשים אחריו. בהיעדר חשש להימלטות, ניתן לאיין את החשש להשפעה על עדים אחרים באמצעות הפיקוח, בתנאי מעצר בית וניתוק מאמצעי תקשורת.
ה. בדיון הוסיף וטען עו"ד נהרי לעורר, כי אין מקום להידרש לחשש ההימלטות, שכן בסופו של יום אין מחלוקת כי העורר הסגיר עצמו למשטרה, ולטענתו נסיעתו לאילת באה כיון שנכנס ללחץ. שירות המבחן בתסקיריו, כך נאמר, עשה עבודה יסודית, נוכח מותו של דודו טופז ע"ה, נוצר כרסום בחומר הראיות, אף שלא הועלו טענות לפרטיו בהליך זה. העורר הוא אדם ללא עבר פלילי, גם אם מעד עתה; התקיפות בפרשה המשיכו לאחר השלב בו היה מעורב, וזאת ללא קשר עמו; והוא נעצר שלושה חודשים לאחר מעשה התקיפה.
ו. לשיטת המדינה אין בעקבות מותו של טופז המנוח כרסום ממשי בראיות. העילה המרכזית היא המסוכנות - הזמנת אדם להכות את הזולת תמורת תשלום גבוה, דבר המעיד על מעורבות עמוקה ונטיה עבריינית. האדם ששוחרר - זבידאת - שימש כנהג וכן הואשם בקשירת קשר, הוא בן עשרים ואחת, ונוכח כל אלה שוחרר לחלופה; אין הדברים דומים. ועוד, נטען כי נושא הסמים הוא עילה עצמאית למעצר. לעניין השיבוש יש ראיות לכאורה, ובאשר להימלטות - העורר לא הסגיר עצמו מיוזמתו אלא בשל חיפושים אחריו, עליהם נמסר לו. נטען גם כי התסקירים אינם נדרשים כדבעי לעבירות ולבעייתיותן.
הכרעה
ז. עיינתי בחומר הראיות שבתיק החקירה, בתסקירים ובהחלטת בית המשפט קמא. מחד גיסא עמדו לנגד עיני העבירות החמורות שבהן מואשם העורר, שאדרש אליהן להלן, והמגבשות יותר מעילת מעצר אחת; מאידך גיסא עמדו לנגד עיני עברו הנקי מהרשעות קודמות של העורר, והמלצת שירות המבחן בתסקירו האחרון, על המפקחים שאישר, אנשים נורמטיביים שהקושי אינו בהם אלא בעורר. בסופו של יום, לאחר בחינת החומר כולו, לא ראיתי מקום לקבל את הערר.
ח. העבירות בהן מואשם העורר ושלגביהן ישנן ראיות לכאורה נחלקות לשלושה, כמספר האישומים. ראשית, האבן הראשה בפרשה, החלק שלכאורה נטל בו העורר חלק בארגון תקיפתו של מר ניר מטעם טופז ע"ה. האם יעלה על הדעת כי אדם מן היישוב שאינו מסוכן לזולת יתן יד, ולא יד בעלמא אלא "יד מהותית", לתכנית מרושעת לפגיעה באחר, בעבור בצע כסף? אציין כי הנסתר בפרשה זו אינו מועט - כגון שמו של המתווך לשכירת התוקפים. נסתר אחר קשור בקוקאין, הראש השני באישומים, שאותו סיפק העורר, על פי הראיות לכאורה, לטופז; היכן נקנה, כמה שולם. מה שאינו בגדרי הנסתר הוא הראיות לכאורה באשר לעצם התיווך לפגיעה בניר, באשר לאספקת הקוקאין לטופז, ובאשר לשיבוש - הראש השלישי בפרשה - בשיתוף עם איריס חזן. כל אלה מציגים לכאורה תמונת התנהגות מופקרת. כל זאת מעבר לנושא ההימלטות לאילת, שאינו נכלל בכתב האישום, אך נטען בגדרי הליך המעצר, ולאחר עיון סבורני כי יש לייחס לו משמעות, גם אם היה המדובר בתגובה ראשונית ללחץ.
ט. האם עילות המסוכנות בעבירה שסופה אלימות קשה, אם גם לא בביצוע ישיר של העורר, עבירות הסמים, חשש השיבוש נוכח מה שכבר אירע, וחשש ההימלטות - כל אלה עילות לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, יכולות להיות מופגות על-ידי החלופה המוצעת והפיקוח המוצע?
י. כאמור, הגעתי למסקנה כי התשובה לכך אינה בחיוב, וזאת בהצטברות העילות כולן. הצטברות עילות, המעוגנת גם בשכל הישר ובנסיון החיים, מצאה ביטויה לא אחת בהחלטות בית משפט זה; ראו למשל בש"פ 9798/01 שרקאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); בש"פ 6303/06 בשיר עבד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ד' חשין); בש"פ 7301/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה).
י"א. העורר נראה לכאורה, גם כעולה מן התסקיר, בחינת ד"ר ג'קיל ומר הייד. מחד גיסא, מעורבות בעולם שוליים, שהגיעה לכלל עבריינות קשה כעולה מתיק זה בפרשת הפגיעה בניר, ואליה חברה מעורבות בסמים, ובבוא יום חקירה - שיבוש והימלטות. מאידך גיסא תפקוד יומיומי בעבודתו ואל מול ילדיו. הקושי נעוץ במתן אמון בו. קושי זה נובע ממקורות אחדים; מן העבירה המרכזית בפרשת ניר - דבר שלא רק הכחיש העורר תחילה מכל וכל, אלא הגדיל לעשות ברקימת השיבוש, שקרס מהרה. אילו עמדה המסוכנות לבדה - וגם אם התסקירים יכלו להידרש יותר לעבירות עצמן - אולי היה ניתן לשקול, בהיעדר אלימות פיסית מצד העורר עצמו, את החלופות. אך מי שחוטא בשיבוש של ממש, וחטא באי אמירת אמת לא אחת, האם ניתן ליתן בו אמון שלא יתעתע במפקחיו, אף אם הם עצמם אנשים ראויים, באשר לתנאי מעצר הבית? ובעניין הסמים, בצדק ציינה השופטת בבית המשפט קמא, כי עבירת הסחר כשלעצמה מגבשת עילת מעצר; אך אפילו הנחנו כי בנסיבות אילו עמד אישום זה לבדו אפשר היה לטעון, בגדרי הראיות והעבר ללא הרשעות, כי ניתן לחשוב על חלופה - והדבר מוטל בספק כשבקוקאין עסקינן - לא כן כשהמדובר בהצטברות לעילות אחרות. לכך מצטרפת פרשת ההימלטות לאילת; וגם אילו אותה עצמה ניתן היה להסביר בלחץ שאליו נכנס העורר עם התגלות הפרשה, לא כן כשהיא מצטברת לכל האמור, ומותירה סימן שאלה לעתיד. כללם של דברים: חלק מן הרכיבים בפרשה, אילו עמדו לעצמם, אולי היו מגיעים לכלל חלופה; אך בהיעשותם אגודה אחת, מטה זו את הכף כנגד קבלת הערר.
י"ב. עיינתי גם בטענת אי השויון עם שחרורו של אימאן זבידאת, אך מצאתי כי אין להלמה טענה זו, נוכח שוני הנסיבות, גם אם אף שם המדובר במעורב לכאורה במעשים מכוערים.
י"ג. איני נעתר איפוא לערר.
ניתנה היום, ה' באלול תשס"ט (25.8.09).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. מפ